יום האב

מאת: עו"ד ומגשרת אורלי מנע-שני

"ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"
[תלמה אליגון רוז]

במשך עשרות שנים חגגנו את יום האם הפרטית שלנו, אחר כך הקמנו משפחות והפכנו בעצמנו לכלות השמחה. א' היתה ללא עוררין "אמא", ואבא המשיך לדבוק  בדמותו ההיסטורית, על שלל תפקידיו המסורתיים: מפרנס, מפקח מוסרי, רס"ר משמעת ודמות לחיקוי, רק שאף אחד לא מצא לנכון לחגוג לו את המולטי טסקינג הזה או להרים לכבודו כוסית.

נדמה כי החברה עדיין נוטה לקדש את הקשר של אם/ילד(ה), על חשבון קשר לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב – בין האב לילדיו.

אותה התייחסות היסטורית וחלוקת תפקידים ארכאית בין האב לאם, הביאה לכך שברוב המקרים של פירוק התא המשפחתי, הילדים נותרו ועדיין נותרים במשמורת אמם, כשהאב נדחק הצידה, נקבעים לו "הסדרי ביקור" והוא הופך לאורח בחיי ילדיו, אפילו רק מעצם ההגדרה.

רוב ההנחיות לגבי הסדרי ראיה ומשמורת, עוצבו כמרשם אחיד המתאים לכולם ((one size fits all, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא משמורן, שהוא בדרך כלל האב. תכנית הורות זו היתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה משפטית או פסיכולוגית, ושיקפה את האמונה הלא מבוססת שהילדים ייפגעו לכאורה אם יהיה להם יותר מבית אחד.

אז מה בעצם קדם למה, הביצה או התרנגולת? האם קביעת הסדרי ביקור לאב וקביעת משמורת פיזית בלעדית לאם, היא זו שגרמה לאבות להתנתק מילדיהם או להיות פחות מעורבים? או אולי נטל המזונות שמוטל עליהם שמחייב אותם לעבוד אפילו יותר כדי לשלם מזונות לידי האם? או אולי הכעס על האם? או אולי גם וגם וגם?

ואולי מי שלא היה מעורב גם קודם, נותר אפילו פחות מעורב בעת פרידה, ואולי אפילו קיבל רוח גבית מעצם קביעת המשמורת אצל האם. קביעה זו, אם תרצה או לא תרצה, מעבירה ברוב המקרים את עיקר נטל הדאגה לכתפיה של האם, הגם שההורה הלא משמורן, האב, נותר עדיין משמורן משפטי שאמור לקחת חלק בכל ההחלטות החשובות הקשורות לילדיו מכוח היותו אפוטרופוס טבעי, אולם בפועל הוא לא עושה כן, ובהרבה מקרים האפוטרופסות הטבעית, על שלל סמכויותיה, נותרת על הנייר בלבד.

בגירושין, הנפגעים העיקריים הם הילדים, אבל לנו כהורים יש את היכולת וחייבת להיות גם האחריות, לדאוג לצמצם את נזקיהם למינימום אפשרי. טובת הילד במקרה של גירושין מחייבת נוכחות ומעורבות מלאה של שני ההורים, גם במקרים שהמשמורת הפיזית מצויה בידי האם.

אם בעבר א' היתה בעיקר אמא, הרי שהיום א' זה לא פחות גם אבא, ועל פי מחקרים לא מעטים, חשיבות תפקידו של האב בחיי ילדיו במקרי גירושין, אף גדולה מתפקידה של האם.

בעבר מקרי הגירושין היו בעיקר על רקע קיצוני של נטישה, אלכוהוליזם, מחלות נפש וכיוצ"ב. על כן בנסיבות אלה כלל לא היתה ציפייה כי האב ישמור על קשר רציף ועמוק עם ילדיו. לימים, התרבו מקרי הגירושין ולא צריך ללכת רחוק מידי כדי למצוא סיבה, מספיק שלא תאהב את בן/בת הזוג שלך, והנה לך סיבה מספיק טובה להתגרש, בתקווה לחיי אושר בזוגיות חדשה. כאשר הגירושין הפכו לברירה טבעית כמעט, בוצעו מחקרים אשר אילצו בחינה מחדש של הגישה אל האבות.

מחקרים אלה הדגישו את חוסר שביעות הרצון החריפה של ילדים בגין הביקורים המוגבלים שנכפו עליהם עם אבותיהם, את עצבותם בגלל האובדן של קשר תכוף ואת ההפחתה במהלך הזמן של חשיבות האב, כאשר הקשר הוגבל. הילדים שהיה להם קשר טוב עם אביהם, חשו שלראות את אביהם כה מעט היה דבר בלתי נסבל, והילדים הצעירים יותר חשו תחושת פחד, כי אביהם נטש אותם. עבור ילדים רבים, משמורת בלעדית של האם יכולה להיראות כמו מותו של ההורה הלא משמורן, ובמובנים רבים, זה אכן כך.

האב הנוכח-נפקד הוא אחת הרעות החולות בגירושין, ואחד ממחוללי הנזק הגדולים ביותר לבריאותם הנפשית והפיזית של ילדים.

נפקדות אינה בהכרח היעלמות וניתוק, נפקדות היא גם חוסר מעורבות בחיי הילדים, היעדרות ממסיבות בבית ספר, הימנעות מקשר טלפוני שוטף, ביטול הסדרי ראייה, וגם היעדר תמיכה כלכלית. כל אלה גורמים לילד להרגיש שהוא נטל על אביו, שהוא לא רצוי, שהוא לא שווה, עד שהוא מרגיש  אשם בזה שלא רוצים אותו.

אב לא משמורן חסר מסוגלות הורית או בעל כישורי הורות לקויים, מסכן את בריאותם הנפשית והפיזית של ילדיו. למרבה הצער יש במקומותינו גם מקרים בהם ביקורי ילדים אצל אביהם מסבים להם יותר נזק מתועלת. כך ,למשל, כשילדים מגיעים לביקור אצל אביהם ובמקום זמן איכות עמו, הם נחשפים במשך שעות להסתה פרועה כנגד אמם, וההסתה מהווה את תמצית הביקור. ילדים כאלה חוזרים לבית האם "הפוכים", עצבניים, סובלים מהתקפי זעם, נפשם מתערערת ועד שהם נרגעים, מגיע הביקור הבא. בסיטואציה כזאת מסתכן האב בהעברת הסדרי הביקור למרכז קשר בפיקוח עובדת סוציאלית, אבל את הנזק הוא כבר גרם.

 

ילד שאביו מעורב ונוכח בחייו

פחות סובל מתחושת אובדן ופחות רואה את חייו דרך העדשה של הגירושין, כך שהסתגלותו לחיים החדשים שנכפו עליו קלה יותר. מעורבות אבהית מופחתת וחסך בדמות האב לאחר הגירושין קשורה ליותר בעיות התנהגות, יכולה לגרום לקשיי הסתגלות פסיכולוגיים, קושי בלימודים, הישגים אקדמאיים גרועים, התנהגות אנטי חברתית, קושי ליצור ולשמר מערכות יחסים אינטימיות, ועוד.

חסר באב ובדמות גברית עשוי לגרום לקשיים בהתפתחות הזהות הגברית בקרב בנים שנשארו לרוב במשמורת האם. לבנים דרושה הזדהות גברית מוצקה עם אבותיהם כדי להפנים שליטה על התנהגותם.

מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר קשורה עם תפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל ציונים טובים יותר, פחות היעדרויות וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שהוריהם היו פחות מעורבים.

למרות שההשפעות העיקריות של תהליך הגירושין ניכרות בתחום הנפשי התנהגותי, מחקרים שונים תיארו גם השפעות על תחלואה גופנית של הילדים במצבים אלה, כמו, למשל, כאבי ראש, כאבי בטן, הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות, ועוד.

ילדים רבים מדווחים על אובדן ההורה הלא משמורן כהיבט הכי שלילי של הגירושין. דווקא משום כך, יש חשיבות מכרעת לדמות האב ומעורבותו בחיי ילדיו לאחר הגירושין, בעיקר במקרים שהאם היא המשמורנית.

הבנת החשיבות של דמות האב בגירושין אולי תניע אבות לא מעורבים לקחת את הפיקוד על הספינה ולהציל את ילדיהם מטביעה, ואולי גם תבהיר לאימהות שמנסות להרחיק את האב מחיי ילדיו, שהאב חשוב להם לא פחות מהן.

יום משפחה שמח!

הכותבת הנה עו"ד ומגשרת מוסמכת בדיני משפחה וירושה
orly@getready.co.il