אורלי מנע-שני, עו"ד ומגשרת בדיני משפחה וירושה
"ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי"
[תלמה אליגון רוז]
תילי תילים של שירים נחרזו, סיפורים שסופרו וימים שנחגגו, בשבחה, בזכותה ובהאדרת חשיבותה של אמא. פעם חגגנו את יום האם הפרטית שלנו, ובהמשך הפכנו בעצמנו לכלות השמחה. המולת השירים, השמחות והחגיגות, דאגה לכך ש"אבא" המשיך לדבוק בדמותו ההיסטורית, על שלל תפקידיו המסורתיים: מפרנס, מפקח מוסרי, רס"ר משמעת ודמות לחיקוי, רק שאף אחד לא מצא לנכון לחגוג לו את המולטי טסקינג הזה או להרים לכבודו כוסית.
א' היתה "אמא" ללא כל עוררין.
כל עוד המשפחה הגרעינית שלמה, היעדרות האב יותר נסבלת, יותר נסלחת ופחות פוגעת. בסופו של יום הוא מגיע הביתה, הוא נמצא, הוא קיים ותמיד יש גם סופ"ש, וחג וחופשה משפחתית של ביחד לסגירת פערים. אף אחד לא עושה עניין ולא מתחשבן. גם לא הילדים.
האיזון הזה מתערער כשהתא המשפחתי מתפרק. חלוקת התפקידים ההיסטורית שמונצחת עד היום ברוב המשפחות, ממשיכה להתקיים גם בתהליך הפרידה, כשעדיין ברוב המקרים האמא נשארת משמורנית פיזית ולאבא נקבעים "הסדרי ראייה" או "הסדרי ביקור" או "הסדרי שהות", ואיך שלא תקרא לזה, זה נשמע רע ומרגיש רע, בעיקר לילדים שאבא שלהם, עם הגירושין, הופך לאורח בחייהם, ולאו דווקא בגלל שהוא בוחר להיות כזה.
הפיחות בנוכחות האב בחיי ילדיו בעקבות פירוק המשפחה, מערער, מטלטל ומזיק לילדים, לא פעם גם באופן בלתי הפיך. חוסר מודעות או חוסר התייחסות או אי מתן משקל ראוי למשמעות ולחשיבות הקריטית של דמות האב בחיי ילדיו בעת פירוק התא המשפחתי, הם רעה חולה שמן הראוי לתקנה לאלתר, ויפה שעה אחת קודם. ולא משנה אם מדובר באם שמונעת מהאב הסדרי ביקור ראויים עם ילדיו, או אם זה אב שמעניק לעצמו פטור מדאגה לילדיו. זה נבלה וזה טרפה.
רוב ההנחיות לגבי הסדרי ראיה ומשמורת, עוצבו במהלך השנים כמרשם אחיד המתאים לכולם ((one size fits all, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא משמורן, שהוא בדרך כלל האב. תכנית הורות זו היתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה משפטית או פסיכולוגית, ושיקפה את האמונה הלא מבוססת שהילדים ייפגעו לכאורה אם יהיה להם יותר מבית אחד.
אז מה בעצם קדם למה, הביצה או התרנגולת? האם קביעת המשמורת אצל האם והסדרי ביקור לאב, כמעט באופן אוטומטי, היא זו שגרמה לחלק מהאבות לקחת צעד אחורה ולהיות פחות מעורבים בחיי ילדיהם? או אולי נטל המזונות שמוטל עליהם שמחייב אותם לעבוד אפילו יותר? או אולי הכעס על האם? או אולי גם וגם וגם?
יש הרבה מודלים לאבהות. אחד שלא היה מעורב קודם בחיי ילדיו ונוח לו לקבל גושפנקא רשמית לכך בהסכם הגירושין. אחד שלא היה מעורב קודם ואחרי הפרידה זכה למנת אבהות ראויה ואיכותית יותר. ויש גם אחד שהיה מאד רוצה להיות מעורב, אבל האם מונעת ממנו הסדרי ביקור ראויים בטענות שווא שונות ומשונות ואף מייחסת לו מעשים פרי דמיונה או המצאתה שלא היו ולא נבראו.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 14), מעניק לשני ההורים אפוטרופסות טבעית (משפטית) זהה על ילדיהם. ס' 15 לאותו חוק קובע כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".
קביעת משמורת פיזית אצל האם והסדרי ראייה לאב, מעצם ההגדרה באופן מעוות זה, מעבירה לא פעם את עיקר נטל הדאגה לכתפיה של האם, הגם שההורה הלא משמורן, האב במקרה זה, נותר עדיין משמורן משפטי שאמור לקחת חלק בכל ההחלטות החשובות הקשורות לילדיו מכוח היותו אפוטרופוס טבעי, אולם בפועל הוא לא עושה כן, מרצון או שלא מרצון, ובהרבה מקרים האפוטרופסות הטבעית, על שלל סמכויותיה, נותרת על הנייר בלבד.
אין ילד שלא נפגע כשהוריו נפרדים או מתגרשים והשאלה היא רק מה מידת הפגיעה. להורים יש את היכולת וחייבת להיות גם האחריות, לדאוג לצמצם את נזקיהם למינימום אפשרי. טובת הילד במקרה של גירושין מחייבת נוכחות ומעורבות מלאה של שני ההורים, גם במקרים שהמשמורת הפיזית מצויה בידי האם.
אם בעבר א' היתה בעיקר אמא, הרי שהיום א' זה לא פחות גם אבא, ועל פי מחקרים לא מעטים, חשיבות תפקידו של האב בחיי ילדיו במקרי גירושין, אף גדולה מתפקידה של האם.
בעבר, מקרי הגירושין היו בעיקר על רקע קיצוני של נטישה, אלכוהוליזם, מחלות נפש וכיוצ"ב. על כן בנסיבות אלה כלל לא היתה ציפייה כי האב ישמור על קשר רציף ועמוק עם ילדיו. לימים, התרבו מקרי הגירושין ולא צריך ללכת רחוק מידי כדי למצוא סיבה. מספיק שלא תאהב את בן/בת הזוג שלך, והנה לך סיבה מספיק טובה להתגרש, בתקווה לחיי אושר בזוגיות חדשה, ועדיין לא המציאו לכך תעודת ביטוח. כאשר הגירושין הפכו לברירה טבעית כמעט, בוצעו מחקרים אשר אילצו בחינה מחדש של הגישה אל האבות.
מחקרים אלה הדגישו את חוסר שביעות הרצון החריפה של ילדים בגין הביקורים המוגבלים שנכפו עליהם עם אבותיהם, את עצבותם בגלל האובדן של קשר תכוף ואת ההפחתה במהלך הזמן של חשיבות האב, כאשר הקשר הוגבל. הילדים שהיה להם קשר טוב עם אביהם, חשו שלראות את אביהם כה מעט היה דבר בלתי נסבל, והילדים הצעירים יותר חשו תחושת פחד, כי אביהם נטש אותם. עבור ילדים רבים, משמורת בלעדית של האם יכולה להיראות כמו מותו של ההורה הלא משמורן, ובמובנים רבים, זה אכן כך.
האב הנוכח-נפקד הוא אחת הרעות החולות בגירושין, ואחד ממחוללי הנזק הגדולים ביותר לבריאותם הנפשית והפיזית של ילדים.
נפקדות היא לעיתים כפויה, כשאם מנכסת לעצמה את הילדים, כאילו היו רכושה, וממדרת את האב מכל זכויותיו כלפי ילדיו.
ויש גם נפקדות מרצון, כזו שאינה בהכרח היעלמות וניתוק, אלא חוסר מעורבות בחיי הילדים, היעדרות ממסיבות בבית ספר, הימנעות מקשר טלפוני שוטף, ביטול הסדרי ראייה, וגם היעדר תמיכה כלכלית או הסתה נגד האם. כל אלה גורמים לילד להרגיש שהוא נטל על אביו, שהוא לא רצוי, שהוא לא שווה, עד שהוא מרגיש אשם בזה שלא רוצים אותו.
אב חסר מסוגלות הורית או בעל כישורי הורות לקויים, מסכן את בריאותם הנפשית והפיזית של ילדיו. למרבה הצער יש במקומותינו גם מקרים בהם ביקור ילדים אצל אביהם מסב להם יותר נזק מתועלת. כך ,למשל, כשילדים מגיעים לביקור אצל אביהם ובמקום זמן איכות עמו, הם נחשפים במשך שעות להסתה פרועה כנגד אמם, וההסתה מהווה את תמצית הביקור. ילדים כאלה חוזרים לבית האם "הפוכים", עצבניים, סובלים מהתקפי זעם, נפשם מתערערת ועד שהם נרגעים, מגיע הביקור הבא. בסיטואציה כזאת מסתכן האב בהעברת הסדרי הביקור למרכז קשר בפיקוח עובדת סוציאלית, אבל את הנזק הוא כבר גרם.
ילד שאביו מעורב ונוכח בחייו, פחות סובל מתחושת אובדן ופחות רואה את חייו דרך העדשה של הגירושין, כך שהסתגלותו לחיים החדשים שנכפו עליו קלה יותר. מעורבות אבהית מופחתת וחסך בדמות האב לאחר הגירושין קשורה ליותר בעיות התנהגות, יכולה לגרום לקשיי הסתגלות פסיכולוגיים, קושי בלימודים, הישגים אקדמאיים גרועים, התנהגות אנטי חברתית, קושי ליצור ולשמר מערכות יחסים אינטימיות, ועוד.
חסר באב ובדמות גברית עשוי לגרום לקשיים בהתפתחות הזהות הגברית בקרב בנים שנשארו לרוב במשמורת האם. לבנים דרושה הזדהות גברית מוצקה עם אבותיהם כדי להפנים שליטה על התנהגותם.
מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר קשורה עם תפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל ציונים טובים יותר, פחות היעדרויות וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שהוריהם היו פחות מעורבים.
למרות שההשפעות העיקריות של תהליך הגירושין ניכרות בתחום הנפשי התנהגותי, מחקרים שונים תיארו גם השפעות על תחלואה גופנית של הילדים במצבים אלה, כמו, למשל, כאבי ראש, כאבי בטן, הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות, ועוד.
ילדים רבים מדווחים על אובדן ההורה הלא משמורן כהיבט הכי שלילי של הגירושין. דווקא משום כך, יש חשיבות מכרעת לדמות האב ומעורבותו בחיי ילדיו לאחר הגירושין, בעיקר במקרים שהאם היא המשמורנית.
הבנת החשיבות של דמות האב בגירושין אולי תניע אבות לא מעורבים לקחת את הפיקוד על הספינה ולהציל את ילדיהם מטביעה, ואולי גם תבהיר לאימהות שמנסות להרחיק את האב מחיי ילדיו, שהאב חשוב להם לא פחות מהן.
הכותבת הנה עו"ד ומגשרת מוסמכת בדיני משפחה וירושה
orly@getready.co.il