אחרי שנכתבו טילי טילים של מאמרים וספרים על היותה של הפרעת הקשב והריכוז בעיה גנטית, כנראה תורשתית, גילו לנו השבוע כי מחקר חדש מגלה שהתלמידים הצעירים ביותר בכתה נוטים להיות מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז יותר מהתלמידים המבוגרים יותר. מכאן הסיקו החוקרים שייתכן כי הפרעות קשב מאובחנות בטעות בשל חוסר בגרות.
כאם לשני ילדים הסובלים מההפרעה (המיוחסת על ידם בשלב זה לאביהם), אני יכולה לומר ללא ספק, כי שניהם "סובלים" מהתבגרות מאוחרת, ולא ברור מה קודם – הביצה או התרנגולת, האם ההפרעה גורמת לחוסר בגרות או שחוסר הבגרות גורם להפרעה?
המחקר החדש הנזכר לעיל הביא אותי לחשוב שאולי לא רק הגנטיקה או "חוסר הבגרות" הם הגורמים להפרעה, אלא גם מציאות החיים שלנו כנראה עשויה להיות גורם – , הגירויים, המבחר, השפע, אינסוף הערוצים ולא רק אלה שבטלוויזיה, אלא גם הטלפון, הפקס, המייל הווטצאפ והמסרונים שמתריעים על קיומם בו זמנית ואינך יודע למי ולמה להשיב קודם, כל אלה יכולים בלי שום בעיה להפוך גם את המרוכז והמסודר באדם ליצור חסר אונים, חסר מנוחה, מתפזר, שכחן ומבולבל, בדיוק כמו הילדים המאובחנים שלו, רק בלי התווית והאבחון.
ואכן, אין חדש בעובדה כי גם מבוגרים זקוקים לא פעם לטיפול תרופתי לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, בין אם כדי לאפשר להם לשמור על מקום העבודה בין אם כדי לשמור על הזוגיות, וגן שמענו על רבים שכלל אינם מאובחנים ואולי גם לא סובלים, בעיקר סטודנטים שהחליטו כי כמה כדורים לא יכולים להזיק להם ואולי אף יסייעו להם להוציא ציונים טובים.
כמבוגרים, אנו רשאים להחליט עבור עצמנו, כן או לא לקבל טיפול, אבל מה קורה כשהילד שלנו מאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז וכמי שזקוק לטיפול תרופתי בריטלין, אבל ההורים הגרושים חלוקים ביניהם – כן או לא לתת את הטיפול. מה עושים במקרה זה? ושאלה נוספת שנגזרת ממחלוקת זו – האם האוטונומיה שלנו כהורים בגידול ילדינו הנה
מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי טובת הילד מחייבת טיפול בריטלין על מנת שלא ינשור מבית הספר ועל מנת שיוכל לפתח קשרים משפחתיים וחברים טובים וכי יש בטיפול כדי למנוע תופעות שליליות בהתפתחותו העכשווית והעתידית.
בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה מטעמו וקבע כי הוא מוסמך להורות על מתן ריטלין לילד, זאת מכוח הוראת סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המקנה לו סמכות לנקוט באמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של קטין.
עוד קבע בית המשפט כי האוטונומיה של הורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת, והיא כפופה תמיד לצורכי הילד, טובתו וזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין.